"כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" (מלאכי ג':6)
הזמנים עוברים, העמים והלאומים קמים, משגשגים בצדק ונופלים שוב בחטא, אבל אדוני אלוהינו אינו משתנה! התקופות מתפתחות, הדורות חולפים, המדע משתנה, באות פילוסופיות ומחשבות המתיימרות להיות עתידניות ואחר כך נעלמות שוב, אבל אדוני נשאר בלתי משתנה, ודברו ומטרותיו מיוסדים בשמיים לעד! כך הם חיינו אח יקר, האם אתה חושב שמשהו השתבש בחייך, שהדברים יצאו משליטה? ובכן אהוב, זה אני ואתה, אלו כולנו שמשתנים, ולא אדוני! האם אתה חושב שהייתה תקופה מאושרת בחייך, ואחר כך הכל הפך להרבה יותר קשה? אם כן, בן יקר של האב, זה אני ואתה, ואלו כולנו שמשתנים! זוכר את אותו זמן שבו היית מלא בכבוד, קופץ במשיחה הבוערת בלהבות, ומרגיש התעוררות גדולה אפילו בעולם, ועכשיו נראה שהכל התרוקן והכוח נעלם? ובכן, יורש יקר של אלוהים, זה אני ואתה, ואלו כולנו ששבים להשתנות, ואלוהי המשיחה וכוח הרוח ממשיך להיות בדיוק אותו אחד שהיה מצית אותך ומכלה את נשמתך באש!
מה קורה אם כן, משרת האור? מה שקורה הוא שאנחנו מתרחקים מהפשטות ומהטוהר של הבשורה, וממציאים אינספור קלישאות, חוקים מקדשים לכאורה, דפוסים הפכפכים של צדקה עצמית, מעריצים מודלים מושלמים של סופרמנים המסתפקים בעצמם ושלא ניתן להגיע אליהם בקדושה, הנערצים כחצי אלים. כי התחלנו לסגוד ל"אני הנני" והשלכנו מאחורי גבנו את ה"רק הוא הננו"! כי התחלנו לטפח מטע עצום של עצים רעננים בתוך גן האגו שלנו, ה"אני הוא מנפץ העולם", ה"לי יש את הכוח", ומחפשים רק את הקידום האישי שלנו, שואפים לכבוד של עצמנו, מחמיאים לכבוד זה של זה, ומשליכים הצידה את הכבוד האמיתי היחיד שבא מהאל היחיד!
כי כואב לנו מאוד, באורנו הזוהר, לשמוע את דברי ה', האומר: "אֲנִי הַגֶּפֶן, אַתֶּם הַשָּׂרִיגִים. הַשּׁוֹכֵן בִּי וַאֲנִי בּוֹ, זֶה עוֹשֶׂה פְּרִי לָרֹב; כִּי בִּלְעָדַי אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר" (יוחנן ט"ו:5). כי על כס המלוכה של חיינו לא נמצא יותר אדוני, אלא הרצונות, החלומות והשאיפות שלנו! כי אני הולך לכנסייה, אבל אם פלוני לא מברך אותי או מביט בי במבט מוזר, אני לא אלך יותר לתפילות! אם לפלוני תהיה הזדמנות ואני לא, אני אעזוב את תפקידי! ואם הכומר יסתכל עליי במבט מוסח במהלך הדרשה, אני לעולם לא אשלם מעשר שוב! מדוע? כי התחלנו לטפח את ה"אני הנני", ושכחנו שרק הוא, ורק הוא הננו!
הוא מושיענו, שבו יש לנו את שיקום החיים ואת סליחת חטאינו אומללים. הוא אדוננו, שבו אנחנו משוחררים ונושעים מידי האויב. הוא המדריך והמורה שלנו, שבו יש לנו את הדרך לחיים האמיתיים ולאור. הוא אלוהינו, היחיד הראוי לכל הציות שלנו, לכל הכבוד והתהילה בחיינו ובחייהם של כל אחינו. זכור זאת, הוא המרכז של הכל והרועה העליון המראה לנו את הדרך הנכונה לפנינו. "כִּי הָיִיתֶם כְּצֹאן אֹבְדוֹת, אַךְ עַתָּה שַׁבְתֶּם אֶל הָרֹעֶה וְהַמַּשְׁגִּיחַ שֶׁל נַפְשׁוֹתֵיכֶם" (פטרוס א', ב':25).
באופן מפתיע ככל שיהיה, עלינו לשמוע שוב את הפסוק הזה של פטרוס. חרטו זאת במוחכם: הוא היחיד הראוי, היחיד הצדיק, היחיד הקדוש, ומעל הכל, היחיד החזק שבינינו! זכור זאת, אחי, זה לא ה', לא כוחו, לא דברו, ולא נוכחותו, זה אתה ואני, וכולנו שמשתנים, נעשים עקשנים, וסטים מללכת בעקבות צעדיו ומצוותיו, בעוד שהוא מעולם לא חדל להיות נאמן, להיות צודק, ולהישאר בלתי משתנה בכל הבטחותיו שנתן פעם ועוד ממשיך לתת עבורי, עבורך, ועבור כולנו.
"יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הוּא תְּמוֹל, הַיּוֹם וּלְעוֹלָמִים." (אל העברים י"ג:8)
