.jpg)
"כִּי בֶּאֱמוּנָה אֲנַחְנוּ מִתְהַלְּכִים וְלֹא בִּמְרְאֵה עֵינַיִם" (השנייה אל הקורינתים ה' 7)
לאחר הנס המופלא של הריבוי של הלחם והדגים, עם רדת היום, הנחה ישוע את תלמידיו לעבור לצדו השני של ים כנרת, בזמן שהוא שילח את ההמון. לאחר מכן הוא עלה להר והתפלל אל תוך הלילה. באשמורת הרביעית של הלילה, לפנות בוקר, הוא הלך לפגוש את התלמידים כשהוא מהלך על פני מי הים.
התלמידים נמצאים בסירה; רוחות עזות, ים גועש, מצב מתוח, מאמץ רב במשוטים, קשיים בהתקדמות המסע הקצר אך רצוף התלאות. רגעים ספורים לפני כן הם עוד שוחחו בהתלהבות על מעשהו יוצא הדופן של המורה, שבאמצעות חמישה כיכרות לחם ושני דגים בלבד האכיל המון רעב של כחמישה עשר אלף איש; אך כעת הבעתה והפחד השתלטו עליהם, וחלקם שאלו בייאוש: איפה המורה! עכשיו כשאנחנו צריכים אותו, האם הוא נטש אותנו בים הגועש הזה כדי שנמות בטביעה?!
אחר, חסר אמונה, אומר כבר: למה עשינו את השטות הזאת ללכת אחרי ישוע? היה עדיף לו היינו נשארים בשקט, חיים את חיינו השלווים והרגועים; קודם לכן לא היו לנו הבעיות האלה... אך אחר קוטע אותו: תפסיק להתלונן ותשקיע כוח במשוטים האלה... אחר מתחיל לבכות: אה! אני הולך למות!!! כל כך צעיר... האם ישוע רימה אותי???
לפתע גל ענק מתנגש בסירה, שכמעט מתהפכת. תלמיד אחר כבר כותב צוואת פרידה. אפשר לדמיין את פטרוס מסתכל על אנדרי ואומר: למה הכנסת אותי לזה?! הייתי בשקט, דואג לדיג שלי, ואתה בא ולוקח אותי אל ישוע כדי לגמור במצב כזה!
אך ברגע מסוים אחד מהם מבחין בדמות מוזרה בתוך החשיכה, צמרמורת עוברת בגבו, ובקול רועד הוא שואל את חבריו: אלוהים אדירים! מה זה? האחרים מבחינים בכך, מישהו צועק: זה רוח רפאים! אההה!!! הבהלה אוחזת בהם וכולם פורצים בצעקות גדולות.
אך קול יציב אך עדין נשמע: אל תיבהלו, זה אני, אל תפחדו! פטרוס, עדיין מבוהל, אומר: אדוני, אם זה אתה, צווה עליי לבוא אליך על פני המים! ככל הנראה פטרוס אהב אתגרים, הוא היה מוכן לסכן את חייו למען דברו של המורה האהוב. בשלב זה הוא ודאי חשב: יהיה מה שיהיה! אני אשליך את עצמי לקראת ישוע, אם הוא לא יציל אותי, שום דבר אחר כבר לא יציל אותי.
ישוע, המכיר את נכונות לבו של פטרוס, נותן את הפקודה: בוא! פטרוס שומע את המילה והיא מציתה אמונה על-טבעית בלבו. ברגע אחד יש לו ביטחון מלא שהוא יכול ללכת על הים הגועש, שהוא יכול להעז את הבלתי אפשרי, שהוא יכול לעשות הכול בזכות דברו של ישוע. הוא מרגיש שיש לדבר כוח על-טבעי, זהו אותו הדבר שברא את השמיים ואת הארץ; המכשולים כבר לא משנים, הם הפכו לחסרי חשיבות מול סמכות דברו של האדון.
ישוע לא פקד על פטרוס לרדת לים, הוא לא פקד עליו ללכת על המים, הוא לא ציווה שיקרה נס, אלא פשוט פקד: בוא! הכוח של הפקודה כבר ניתן, וכל דבר שיעמוד בדרך לא היה בעל כוח למנוע ממנה להתקיים.
והנה פטרוס יורד מהסירה, עוזב את הביטחון של הטבעי ויוצא אל העל-טבעי. הוא דורך על המים כאילו היו אדמה, ומרגיש יציבות מוזרה, משהו שתומך בו. הוא צובר ביטחון ועושה את הצעד הראשון. כף הרגל אינה שוקעת ואינה מחליקה. העיניים נעוצות במורה, ביטחון בלב; צעד נוסף, ונראה שהיציבות גוברת, אמונה על-טבעית ממלאת את נשמתו.
אך ברגע מסוים גל עובר לידו, המים מגיעים עד לברכיו. פטרוס מביט לצדדים כדי לבדוק את המצב, לראות מה קורה סביבו, והוא נבהל לראות שהים גועש והרוח הופכת ליותר ויותר חזקה. נראה שהם זועמים נגדו, ובכל צעד המצב הולך ומחמיר.
עיניו של פטרוס כבר לא היו נעוצות בישוע, חרדה מתחילה להשתלט עליו, לבו פועם בחוזקה, ומחשבה עולה במוחו: אתה תטבע, אי אפשר ללכת על פני המים, מים הם לא כמו אדמה, אתה הולך לטבוע ולמות! וגל נוסף עובר, אך זה פוגע בו ישירות ומרטיב אותו עד הראש. פטרוס מתחיל להתחרט על השטות שעשה, מחשבות שליליות גוזלות ממנו את האמונה, וכשהוא מסתכל, המים כבר הגיעו למותניו; הוא התחיל לשקוע!
בתחילה הוא נאבק, חושב לעצמו: הרי אני יודע לשחות! אני אחזור בשחייה לסירה. אלא שגל ענק נוסף תוקף אותו, ובזה הוא כבר בולע מים – אי אפשר לשחות! הוא מתחיל להתייסר, חשכה משתלטת על מוחו, מחשבות של מוות תוקפות את תקוותו להינצל. הוא כבר לא הולך על המים, המים הם אלה שמעליו; הדברים חזרו לטבעם הרגיל, ובני אדם אינם הולכים על פני המים. כעת הוא כמו כל אחד אחר, נתון לחסדי מי הים הגועשים, טובע בתוכם.
כשכבר חסר לו אוויר וכמעט איבד את חושיו, עיניו מבחינות באדם עומד על המים, ללא תנועה, כאילו הוא ממתין למשהו. פטרוס כבר שכח את ישוע, מוחו פנה לנסיבות והן שלטו בו. זיק של תקווה נדלק בלבו, הוא נזכר במורה. כן! זה ישוע! הוא עדיין נוכח! אבל למה הוא לא בא לעזור לי? האם הוא לא ראה שכמעט מתי? והוא צועק: מורההההה, הושיעני!
פטרוס לא ציפה למצוא עזרה, הוא איבד תקווה, אך כעת הוא יכול לזעוק לישוע במצוקתו. והתשובה הגיעה. ישוע מתקרב לפטרוס, במבט שליו ומלא רוך הוא מושיט את ידו. פטרוס חושב: לא מגיע לי זה, אני פקפקתי בדברו. אך אהבתו של ישוע נוגעת בלבו של פטרוס, שאוחז בחוזקה בידו של האדון. כוח נראה כעובר בזרועותיו, משהו על-טבעי גורם לו לרעוד, לבו קם לתחייה, להבת אמונתו הופכת לגדולה יותר מאשר בתחילה, נוכחותו של ישוע מעניקה לו ביטחון יציב, והשלום ממלא את נשמתו.
אז ברגע אחד הוא שוכח מהים, מהגלים, מהייסורים, מהפחדים. משהו כמו אור מסנוור מבהיר את מוחו, והוא מרגיש שהוא יכול לבטוח באדם שנמצא לידו, ישוע מנצרת, הנגר הצנוע, שהיה בו משהו יותר מאנושיות – הוא היה "עמנואל", הוא היה אלוהים עמנו. הוא קם לפני ישוע, והוא שואל אותו ברכות: קטן אמונה, למה פקפקת?
לפטרוס, כמובן, אין מילים לענות. הוא רק אוחז בידיו של ישוע, שמוביל אותו לסירה, עדיין מהלכים על פני המים, אך כעת פטרוס כלל לא שם לב לכך. נוכחותו של ישוע גורמת לכל שאר הדברים להישכח. השעה מאוחרת בלילה, הים גועש, הרוחות עזות; ופטרוס מרגיש כאילו הוא הולך על עננים, באור הרך של שמש הבוקר, בשלוות הבוקר.
התלמידים בסירה נדמו מול המראה שראו, בקושי נשמו, עיניהם פעורות לרווחה, מוחם שבוי. גם הם הביטו בחוזקה בישוע, שנכנס לסירה עם פטרוס. דממה משתררת, שלום שמימי משתלט על האווירה, חשים בבשר נוכחות מלכותית. פחד אוחז בלב התלמידים, לא עוד הפחד מהים, מהגלים או מהרוחות, אלא משהו שמעולם לא חשו, המעורר יראת כבוד עמוקה. הם מביטים בפניו של ישוע, ומבטו חודר עד למעמקי נשמותיהם, כאילו הוא רואה את כל המתרחש בלבם. ובהשתחוותם, הם סוגדים לו ואומרים: באמת בן האלוהים אתה!
